אתמול יצרה איתי קשר אמא של אישה צעירה בת 22.
היא אמרה לי, בייאוש ובלבול שכל-כך אופיינים להורים לילדים באשפוז ראשון,
שביתה לא מבינה ולא מכירה את המחלה וגם לא את הצורך בתרופות.
היא ביקשה את עזרתי. בנתיים עכשיו אני מחכה לטלפון מן ההורה.

ואמם יודעים מה? אני לא בא בטענות לבחורה הצעירה.
הרי, מי בכלל צריך את כל הבוחטה הזאת, הבלאגן הלא קדוש הזה?
מי צריך כזה שינוי, ועוד -- לרוב -- לכל החיים?
מי צריך את הצרות של התרופות החביבות שלנו, תופעות הלוואי הקשות?
מי צריך שישימן אותך בעמדת חולשה אל מול מערכת שלמה?
מי צריך את הסטיגמה הזאת? שכל תנועה או מילה שלא-כל-כך במקום, תעבור תחת
הפריזמה הבוחנת של הדיאגנוזה?

כן, אני מצדיק את הבחורה הזאת -- עד שחייה יהפכו לבלתי מנוהלים.
עד שיבואו סצנות לא נעימות, ואז מאוד לא נעימות. עד ש--אולי--היא מחליטה
לצאת מהעולם הזה ומשאירה אחריה געגועים וכאב איום.

אני אומר כי ראיתי דברים. אני הייתי שם. אפשר לבוא בטענות לרופאים,
לחברות התרופות, לכמעט כולם -- אבל המחלה קיימת. היא אינה (בדרך כלל) המצאה של גורמים מדכאים בחברה שלנו, ולא (בדרך כלל) המצאה של הורים הרוצים לאלף את
בניהם ובנותיהם המתבגרים המורדים. יש כאן משהו, איזו שיבוש -- ברוב המקרים --
והמסע הוא קשה, הוא ארוך, הוא מפרך.
גם לנו, וגם לאלה שאוהבים אותנו.

נכון, היה הרבה יותר נוח אם כל הסבך הזה היה המצאה, היה נוח אם טום קרוז היה צודק ואין עדויות ביולוגיות למחלות שלנו.
נכון גם שיש אנשים שמצליחים להיגמל מהתרופות וגם לחיות יפה. אני מכיר כמה מהם.
וכל יום אני זועק לקב"ה, למה אני לא יכול גם להיגמל מהחומרים האלה.
אבל מה לעשות, לפחות במקרה שלי הם נותנים כנראה בסיס לחיות את החיים שלי כפי שאני חי אותם.

אני רוצה בסיום לתת לינק למאמר מתורגם של פט דיגן, מהאתר של דני דורי:

http://www.voices.org.il/art2.asp

כדאי לקרוא, ולתת את טעם התקווה לחזור אךינו. אדבר על גישת ההחלמה, אותה הקימה בין היתר דיגן, בפוסט (מאמר) קרוב.

Heaven help us all -- Ray Charles

תודה לזמן שהקדשתם לי,
וזה המכתב הראשון שלי בבלוג "בריאות הנפש בגובה עיניים"
אליוט לזרביץ