בריאות הנפש -- בגובה עיניים

: "אם האור בקצה המנהרה הוא רכבת מתקרבת, מה עושים?"
בלוג שלי – 10.4.06

אנחנו תושבי "שכונת בריאות הנפש", רגילים לחדשות לא טובות.
מעבר לזה שאנחנו גם יוצרים חדשות כאלו כאשר הם לא קיימות במציאות.
אתמול ראיתי כותר בעיתון ליד מקום העבודה: "חצי מהתרופות החדשות לא התקבלו לסל התרופות." בעיון בכתבה הבחנתי שגם התרופות האנטי-פסיכוטיות החדשות לא הוכנסו. והבטן החל לחגוג.
את האמת שמאחורי החרדה שלי, שהולכים לקחת ממני את התרופה הכי – בואו נגיד – פחות מזיקה שאני קיבלתי בשנים האחרונות, הסרוקוול, אגלה מחר כאשר אדבר עם הרופאה הממונה אלי במרפאת רמת חן. עד אז אני לא שופט אף אחד ומוריד מההיסטריה, הנולדה מהרגל.

אבל אני רוצה לדבר כאן על הלך המחשבות שלנו, המתמודדים, ושל בני המשפחה. אומרים לי אנשי מקצוע שאנחנו צעקנים, תבוסתנים. שכבר לא מקשיבים לנו. שהטונים הגבוהים והמחאה, מורידים מהתוכן.
אבל אני אומר שאנחנו כמו הגיבור בשיר "המתאגרף" של הזמר פאול סיימון, שאנו סופגים מכות, ועוד מכות, ועוד, וחוזרים לזירת האגרוף לעוד קרב למחורת. כי זה מה שאנחנו מכירים.
האם אנחנו בוחרים בזה?
אני טוען עוד שכל אחד הוא תוצר של נסיבות חייו. אם היו קלים, ייתכן שהוא חייכן ואופטימי. ואם קשים, נראה אולי אדם קשה-יום, דאגן, פסימי.
ובנוסף לכל, ה"פקל'ה" של החיים בארץ, הקשיים והמלחמות היומיות, וגם קצת איום גרעיני קיומי פה ושם. כמה נחמד.
במקרה שלי ושל אחרים בוגרי מחזורים של מחלקות הנוער השונות, יש לנו וותק. הכי קל, אבל הכי, לרטון שהמצב שלנו הוא ללא תקנה. שאין מה לעשות, שאנחנו חלשים, שהסטיגמה מונעת מאיתנו פעילות גלוייה.
יש אחרים שקוברים את הראש בחול, נוסח בת יענה. "הכול בסדר, הכול איזי, אין מה לדאוג. יש רופאים נחמדים. אם התרופה הנכונה אהיה על הכיפאק. ולמה שאני אתרום מעצמי למתמודדים אחרים–- הרי מה יוצא לי מזה?" ואז הולך ומחפש איפה לבלות, וזהו.

אז – הכי קל להתייאש ולהסתגר.
או להתחמק מאחריות ולחפש את החיים הטובים.
או להיות עסוק בהישרדות היומיומית, ללא אנרגיה נוספת להקדיש לפעילות לשינוי חברתי. (שזה אולי רובינו).

איך בונים תנועה לשינוי חברתית, ששואפת לעתיד טוב יותר, שאינו חושש מהגזרה או מהמכה הבאה, כמו ילד של הורים שיודעים רק להרביץ?
איך שומרים על אופטימיות, ומרימים ראש מעל ההוויי היומיומית הקשה? איך התנועה שלנו ימצא כוח להמשיך, ולהתפתח?
וגם אתם, בני המשפחה הטובים והשחוקים. וגם אתם, אנשי המקצוע הטובים והשחוקים.

דבר אחד עשינו כבר, שמעורר בי סיפוק. היקמנו "קואליציית פיקוח נפש". ארגוני המתמודדים המסנגרים (מל"מ) ונותני השירות (לשמ"ה), ארגונים הפועלים נגד סטיגמה ("בחברה טובה"). ארגוני המשפחות – המסנגרים ("עוצמה") ונותני השירות ("אנוש"). אנשי מקצוע ידידותיים. כולנו פועלים יחד לראשונה בחודשים האחרונים, בהפגנות מול בתי החולים, במהלכים הפוליטיים, בשיתוף פעולה וברצון טוב שנדירים בנוף הישראלי.
הקואליציה פועלת יחד וזאת כבר הישג.
את השלב הראשון כבר עשינו.
צריך לשמור על אחדות ולהימנע מסכסוכים פנימיים עד כמה שניתן.

הגורם השני הוא החזון.
רק עם חזון לעתיד שהיינו רוצים לחיות בו, משהו לחתור אליו ולא לברוח מהסיותים המשותפים.
לדעתי זה משתלב יפה במאבקם של הנכויות האחרות.
אנחנו מוכרחים לחפש לעצמנו כולנו, עתיד טוב יותר. אפילו אם זה לא נראה לעין, ולא נראה ריאלי, ולא סביר.
מנהיגי הצרכנים חייבים להציג גם את הרצוי, את חלומם. הרי אנחנו יודעים כולנו שהמצב על הפנים. אלה חדשות ישנות. לא צריך להיות אינשטיין....
יותר קשה למצוא פתרונות בונות ויצרתיות, פתרונות בהן גם אנחנו מנצחים וגם הצד השני.

חיינו לימדו אותנו לצפות לגרוע ביותר ולישון על חרבינו.
אבל כשפועלים לשינוי חברתי, הלך רוח פסימי או תבוסתני לא מקדם אותנו.
עלינו להשלים על הטראומות והסכבות האישיות. הרי אלו עובדות שלא ישתנו. כל זאת, על מנת שנצבור כוח להאמין ולהיאבק וליצור משהו טוב יותר לדור הבא.
אנחנו עברנו את הסיות. כדי שגם הילדים של היום ישוחררו ממה שאנחנו עברנו, עלינו לחשוב בצורה חדשה.

אליוט לזרביץ 10.4.2006

Advertisement