איך אני יוצאתי מטראומה לאופטימיות -- או, משועה להחלמה
לפעמים אי אפשר לחשוב אחרת אלא, שהעולם הוא סוג של גיהנום.
אנחנו רואים כל התפתחות בחיים שלנו כאיום. קשה לנו לתת אמון, מפני שהרי, זהו עולם של אדם לאדם זאב.
"אנחנו" זה כמובן אנשים שחוו וחווים אשפוז פסיכיאטרי, בשלב מסויים בחיים שלהם.
יש כאלה שזה גם הרבה פעמים.

לנו, לרוב, הציניות והפסימיות גוברות עם השנים. קשה לנו, עם כל זעזוע, כל דחייה, כל כישלון, כל יום של בדידות, להאמין...בכלל.
אבל עמיתי, יש לי חדשות בשבילכם.
זה חא יעיל.
זה סוגר עלינו ומונע ממנו לעזור לעצמנו, לפעול לשינוי, להגן על עצמינו.
טוב, זה נשמע קל הרבה יותר מאשר במציאות.

אני נזכר באשפוז הראשון, במחלקת הנוער בבי"ח "אברבאנל. הייתי בן 16.

לאחר העלייה של המשפחה, הציונות, התקוות שאצליח גם במקום החדש, הקיבוץ.
יום אחד אני מסתכל מסביב ורואה נשים בלוייות, מבקצים סיגריות. מישהו שר בקול היסטרי בחלון עם סורגים. מאות אנשים מסתובבים בפיג'מות כחולות, ללא כיוון.
ויום אחד בחור במחלקה, בדרך כלל שקט, במחלקה מתחיל לקחת צרור שטרות של דולרים ולקרוע אותם.
נשמע הבזק, ותוך כמה דקות מגיעים קובץ אחים צעירים וחזקים, מתנפלים
עליו. הם גוררים אותו למקום שממנו לעולם לא חזר. אנחנו לא ידענו לאן. לא אמרו לנו.
גם לא אמרו לי כשמישהו שפעם היה במחלקת נוער, עובר לי בכניסה לבית החולים, הראש שלו מתקבץ ומסתובב ימינה ושמולה, כל הזמן, ללא הפסק.
לא אמרו לי שזהו טרדיו דיסקנזיה, תופעת לוואי של התרופות שקיבלנו.
רק פחדתי עמוק בליבי שגם לי, יום אחד, הפנים יתחילו להיות מעוותות ולעולם לא יפסיקו. אבל לא דידרו על זה.

לאחר שהשנים עברו, עם עוד אשפוזים, המאבק לעצמאות והישגים, מערכות היחסים הכושלות, ואז שני התקפות מניה פסיכוטיות. להתחיל מחדש.
אמרתי למשפחה, תנו לי סיבה אחת טובה לחיות. ולא לסיים את החיים.

זה השועה האישית שלי--אולי חלק קטן ממנו. בעיני, אני הייתי כמו שורדי אושוויץ, בירקנאו, ושאר מחנות הריכוז. והיה לי מאוד קשה להאמין שאלה הנורמאליים -- אלה עם המכוניות, אלה שהולכים למילואים, אלה שעובדים שניים או שלוש עבודות...אלה עם ילדים. אלה עם אישה וחיי אישות. ואהבה.
שאלה גם ידעו כאב. שהחיים שלהם גם לגיטימיים. שאני יכלתי ללמוד גם מהם.

שברית האחים שקשרתי עם חולי נפש האחרים -- גם קשר אותי לתוך הגיהנום שלי.

אתה שואל, מה סוד ההצלחה שלך? איך אתה היצלת את חייך? איך אתה יכול לצחוק חופשי?
ו...איך התחתנת?
ומה זאת אהבה?

קודם כל, היה לי מזל. אני באותה המידה יכלתי היום לא להיות בין החיים.
אני חושב שאמונה במשהו, במקרה שלי זאת אמונה באלוקים של העם היהודי, נותנת הרבה כוח ויכולת הישרדות. קשה לחיות "ללא אל". אני נתקלתי בפסיכיאטרים שפסלו את האמונה, כדרכו של אבא פרויד, כחולשה או פתולוגיה.
לא כל הדבר. דבר שנותן כוח הוא חיוני להמשך החיים,

אולי אנחנו זקוקים לאל ולכן ממציאים אותו -- זה לא מעניין אותי. אני זקוק לו, אני מאמין בו, ומדוע לקחת את זה מאיתנו?
שנית, לצד האמונה הלא ראציונאלית, אני משתדל להפעיל את השיכל הישר, את המחשבה הלוגית, בעת ההתמודדות עם סימפטומים.
אני חושב למשל, שאני שומע מישהו צוחק עלי ברחוב. או.קיי.
מה הסיכוי שמישהו רואה בי אדם חריג, שצריך ללעוג לו? אני כל כך מפורסם? סלבריטיס? אני אומר לעצמי. ומה חשובה בכלל דעתו עלי -- מיהו בכלל עבורי?
וכך אני מדבר אל עצמי ומוריד את העוקץ, את הנשק, מהסימפטום הוותיק כמעט כמו חבר טוב.
דרך שלילית, זה להיות פתוח לנושאים של מיניות, של גבריות ונשיות, של אהבה טובה ולא טובה. בשנים האחרונות אני עובד במקום מסויים שטפל בנושאים של מין ומיניות. נפתחו לי העיניים לתופעות אנוש שקודם לא הייתי מודע לקיומם. הידע החדש שלי הסביר הרבה מחוויות גיל ההתבגרות שלי שהובילו אותי לשארו של בית חולים "אברבנאל".
נהייתי מודע לתפקידי כגבר, שלא צריל להיות מתארפף או פושע או שחקן קולנוע -- אלא לבנות על הצדדים החזקים שלי, גבר שאוהב חהקשיב, לתמוך, ולעשות את "הדבר הנכון" כלפי בת זוגתו.

בקיצור, כך הישגתי לי אישה, וחיי זוגיות.

אני כתבתי כאן הרבה אבל אני מקווה שהנקודה שלי ברורה: כל נפגע נפש צרי להאמין שיוכל להיות מאושר בעתיד הרבה יותר מאשר היום. אם הוא יבנה על המדדים החזקים שלו, לא יחכה את מי שנחשב בחברה שלנו "המצליחנים" אלא יהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמו -- יגשים את עצמו למרות המכשולים שהמחלה שלנו שמה לםנים, מאחורה ומסביב -- אז הוא ייטה לדעתי, לכיוון החיים והאור.
ולכוחות המוות וחושך, תהיה פחות אנרגיה.

מקווה שאמרתי משהו מועיל למישהו,
בברכה,
אליוט לזרביץ