מצעד בריאות הנפש: ראש מורם, אך לכמה זמן?
הרבה מאיתנו נוכחנו במצעד ביום שלישי.
היתה סביב המצעד המון תקווה, שהזוהר של יום אחד, הרגשת ה"היי" הבריאה
שאנחנו קיימים במדינה שלרוב מעדיפה להתעלם מאיתנו, תהיה מתורגמת
למשהו מוחשי, איזה שינוי בחיינו, שהם במקרה הכי טוב לא קלים, ובמקרה הגרוע,
הם מאבק לקיום הבסיסי ביותר.

אני אגיד לכם במה זה תלוי.
זה תלוי בעיקר, ביכולת של גופי הצרכנים העצמיים, יחד עם מטה המאבק של הנכים, פלוס גופי המשפחות העצמאיים,
פלוס העמותות שמזדהות עם המטרות והצרכים שלנו (כמו למשל עמותת "בזכות" וגם אולי עמותת "בחברה טובה" נגד סטיגמה), פלוס גופים ממלכתיים ידידותיים (כמו הנציבות לשוויון בעלי מוגבלויות הפועלת במשרד המשפטים)...לעשות...לעשות מה?

לעשות את הרושם, עם בסיס של מציאות, שקהילת המתמודדים חזקה, בעל כוח חברתי ופוליטי. שאי אפשר להתעלם או לזלזל בנו בגלל חולשתינו, בגלל שאנחנו מפוזרים ולא מאורגנים.

אז...איך עושים קואליציה של מתמודדים? איך נעשה כך, שלא יתעלמו מאיתנו?
שלא יבנו על חולשתינו?


ברגע שיוקם ארגון-על שיכסה את כל הארגונים שציינתי בפיסקה השנייה שכתובה כאן,
נוכל לעמוד מול הגופים הממשלתיים. משרד העוצר. משרד הבריאות. הכנסת.
ברגע שנלמד לדבר בקול אחד, ברגע שגם נהיה נוכחים באמצעי התקשורת.
יהיה יותר קשה לעצור אותנו.
ברגע שיותר ויותר מתמודדים, שהגיעו להחלמה והתפתחות בהן הם רוצים ויכולים לפעול במסגרת משותפת, ויצטרפו לארגונים עצמאיים, שאינם תלויים למימונם של משרדי הממשלה,
ולכן הם עצמאיים בהבאת ביקורת נגד הממשלה ומעבר לכך...

קיים למשל, ארגון בשם "מתמודדים למען מתמודדים" --
מל"מ
ראו אתר באינטרנט)

http://www.amirgazit.com/tzviel/malam/

אז יקשובו לנו יותר.

בסיכום: כמו שהמצעד הראשון היה הישג, גם השיני כך.
אבל כדאי שהמצעד לא יהיה בועה תקשורתית, עוד מודה שתחלוף עם הפיגוע הבאה,
וכדאי שקובעי מדיניות והמעסיקים יעריכו אותנו, שיקשיבו לצרכים שלנו,
ויפעלו גם כך, אנחנו חייבים להתאגד במסגרת עצמאית יחד עם הגופים הידידותיים,
ולעשות את המלאכה.

אחרת -- המצעד יהיה יום אחד של זוהר, שיביא בעקבותיו עוד שנה של חושך
והתעלמות מהצרכים הקיומיים שלנו.

שיהיה לכולנו, אחלה שנה!

אליוט לזרביץ