ערב המצעד -- על פגעיותם של אנשים ומה שנכון לעשות
היום בערב אני יצאתי משיעור התעמלות בקמפוס ציבורי וניגשתי לקנות שתייה.
גיליתי שהבחורה הצעירה והיפה בעמדת המכירות, פשוט היתה בעיצומה של בכי. היא בכתה בשקט והחלטתי לעשות את הדבר הנכון ולהניח לה.
כאבור כמה דקות אני עומד בפיצריה, מחכה למנ שהזמנתי, ומי אני רואה מולי אלא -- הבחורה הצעירה מעמדת המכירות! והיא, כולה התנצלות ומילים מהירות, הסבירה מדוע היא בכתה -- מתברר שהיא עיבדה את המפתחות של המזנון ביום הראשון של העבודה שלה --
והיא ממשיכה להתנצל ולבקש סליחה.
אני הרגשתי לא נוח, כאילו אנחנו שנינו מתקרבים לעבור איזה גבול -- ומנסה לומר לה מילים מרגיעות. מנסה שתרגיש פחות כאב -- ושתניח לי למנוחתי.
אני אדם נסוי. יכול להיות שאילו לא הייתי כך, הייתי מציע לה לבוא לאיזו מסעדה,
לשתות קצת יין, ומשם לעלות אליי הביתה.
אבל כך, הייתי מנצל את מצב הפגיעות שלה בשביל לילה של מין עם מעירה יפה.
לדעתי, מין צריך להיות דבר שעושים אותו כאשר יחסי הכוחות בין שני הצדדים שווים.
כאשר אף אחד משנינו לא ירגיש חרתה, לא ירגיש מנוצל או מנצל, בעליית אור הבוקר.
אני אדם נסוי וכללי המשחק משתנים במצב שלי.
יש לי אמון מלא באשתי, ולה בי, יש בינינו אהבה עמוקה וגם חיבה והומור.

אז היום לא נוסף עוד ניצול בעולם הזה.

אתם יודעים כמה מכלל נפגעי הנפש, מהמתמודדים, עברו טראומה באיזה שלב בחיים
? יש דף אינטרנט באנגלית המתאר את הקשר בין אטראומה, וטראומה מינית, לבין התפתחות של מחלות כמו שלנו, והנה הלינק:
http://www.peoplewho.net/abuse/index.htm
יש מתמודדים רבים, כולל אנוכי, שמאז פרוץ המחלה גילו פגיעות רבה ןוחוסר יכולת להתגוןן מול התקפות -- פיזיות, מיניות, או מילוליות. מערכת בריאות הנפש שהנים רבות הסתפק בלאחסון אותנו במחסנים ענקים וקודרים, בתי החולים, ואז בא התנועה להעברתינו לקהילה, אך לרוב ללא שמץ של עזרה מעשית, כיתד לשרוד שם.
עם עליית התנועה של החלמה, הפטרישיה דיגן היתה בין מייסדיה,
ושהיום פורחת בעולם המערבי וגם משתרשת בארץ שלנו, אנשים קיבלו כילים כיצד לא להינצל -- גם לא כאשר ניצבים מול רופא פסיכיאטור, שכל הכוח וכל המידע בידיו.
יש לה גם מאמר בעברית בו היא נותנת כילים כיצד לעמוד על שלנו מול הרופא:
http://www.enosh.org.il/Index.asp?CategoryID=146&ArticleID=337
כך גם שאנשי מקצוע הם לעיתים קרובות למכשול ולא לעזר.

אז איך כל זה מביא אותי למצעד לבריאות הנפש, שמתקיימת מחר בתל-אביב ?
מה אני אומר? אני אומר שתהליך ההחלמה פותח אותנו, אם הוא נכון, לכמה כוחות חדשים:
1. אנו פתוחים ויכולים להעביר ביקורת על אנשים וגופים המזיקים לנו.
זה יכול להיות מול הרופא המטפל, מול רופא מתחום אחר, מול חוקים המפלים נגדינו, וכו'
2. אנו פועלים נגד סטיגמציה, נגד מתן וקבלת אות קין, בתקשורת, בקרב ועדי שעכונה ובעלי בתים המתנגדים לתת לנו דריסת רגל באיזור, קמפוסים שמגבילים אותנו, מללמוד בצורה ההולמת לנו -- כלומר, כל הסוגייה של נגישות, היא גם פונקציה של לחימה נגד סטיגמה.
3. -- וכאן אני סוגר מעלגל עם הפתויחה -- להילחם על צקדתינו, שלא לעבור ניצול.
לא לעבור ניצול מצד מעסיקים המשלמים לנו שכר רעב תחת הטענה "זה כלכלי -- או שתקבלו את השכר שאני (המעביד) מציע, או שתשבו בבית.
לא לתת לעצמנו לניצול של אנשי מקצוע -- ניצול כספי, מיני, או בשום צורה טאחרת.
או סתם כך, לא לתת לאנשים באוטוסבוס ללעוג לנו, וגם לא לשכן, לקרוב משפחה, או לנותן שירות.
אני אישית מצאתי אנשים, בעלי ברית לשנות את פני הדברים בחברה, בחקיקה, במערכת הפסיכיאטרית. קורים לנו "מתמודדים למען מתמודדים", או מל"מ.
מי שמעוניין לדעת יותר עלינו, יילך ללינק המסיים את המאמר הזה.
ולכולם -- מי שיכול לבוא -- להתראות במצעד. ואל תשתקו --
don't take shit from anyone!
מתמודדים למען מתמודדים באינטרנט:
http://www.amirgazit.com/tzviel/malam/
ביי,
אליוט לזרביץ