?

Log in

No account? Create an account
בריאות הנפש -- בגובה עיניים
 
[Most Recent Entries] [Calendar View] [Friends]

Below are the 12 most recent journal entries recorded in bornintheusa59's LiveJournal:

Monday, April 10th, 2006
9:19 pm
: "אם האור בקצה המנהרה הוא רכבת מתקרבת, מה עושים?"
בלוג שלי – 10.4.06

אנחנו תושבי "שכונת בריאות הנפש", רגילים לחדשות לא טובות.
מעבר לזה שאנחנו גם יוצרים חדשות כאלו כאשר הם לא קיימות במציאות.
אתמול ראיתי כותר בעיתון ליד מקום העבודה: "חצי מהתרופות החדשות לא התקבלו לסל התרופות." בעיון בכתבה הבחנתי שגם התרופות האנטי-פסיכוטיות החדשות לא הוכנסו. והבטן החל לחגוג.
את האמת שמאחורי החרדה שלי, שהולכים לקחת ממני את התרופה הכי – בואו נגיד – פחות מזיקה שאני קיבלתי בשנים האחרונות, הסרוקוול, אגלה מחר כאשר אדבר עם הרופאה הממונה אלי במרפאת רמת חן. עד אז אני לא שופט אף אחד ומוריד מההיסטריה, הנולדה מהרגל.

אבל אני רוצה לדבר כאן על הלך המחשבות שלנו, המתמודדים, ושל בני המשפחה. אומרים לי אנשי מקצוע שאנחנו צעקנים, תבוסתנים. שכבר לא מקשיבים לנו. שהטונים הגבוהים והמחאה, מורידים מהתוכן.
אבל אני אומר שאנחנו כמו הגיבור בשיר "המתאגרף" של הזמר פאול סיימון, שאנו סופגים מכות, ועוד מכות, ועוד, וחוזרים לזירת האגרוף לעוד קרב למחורת. כי זה מה שאנחנו מכירים.
האם אנחנו בוחרים בזה?
אני טוען עוד שכל אחד הוא תוצר של נסיבות חייו. אם היו קלים, ייתכן שהוא חייכן ואופטימי. ואם קשים, נראה אולי אדם קשה-יום, דאגן, פסימי.
ובנוסף לכל, ה"פקל'ה" של החיים בארץ, הקשיים והמלחמות היומיות, וגם קצת איום גרעיני קיומי פה ושם. כמה נחמד.
במקרה שלי ושל אחרים בוגרי מחזורים של מחלקות הנוער השונות, יש לנו וותק. הכי קל, אבל הכי, לרטון שהמצב שלנו הוא ללא תקנה. שאין מה לעשות, שאנחנו חלשים, שהסטיגמה מונעת מאיתנו פעילות גלוייה.
יש אחרים שקוברים את הראש בחול, נוסח בת יענה. "הכול בסדר, הכול איזי, אין מה לדאוג. יש רופאים נחמדים. אם התרופה הנכונה אהיה על הכיפאק. ולמה שאני אתרום מעצמי למתמודדים אחרים–- הרי מה יוצא לי מזה?" ואז הולך ומחפש איפה לבלות, וזהו.


אז – הכי קל להתייאש ולהסתגר.
או להתחמק מאחריות ולחפש את החיים הטובים.
או להיות עסוק בהישרדות היומיומית, ללא אנרגיה נוספת להקדיש לפעילות לשינוי חברתי. (שזה אולי רובינו).

איך בונים תנועה לשינוי חברתית, ששואפת לעתיד טוב יותר, שאינו חושש מהגזרה או מהמכה הבאה, כמו ילד של הורים שיודעים רק להרביץ?
איך שומרים על אופטימיות, ומרימים ראש מעל ההוויי היומיומית הקשה? איך התנועה שלנו ימצא כוח להמשיך, ולהתפתח?
וגם אתם, בני המשפחה הטובים והשחוקים. וגם אתם, אנשי המקצוע הטובים והשחוקים.

דבר אחד עשינו כבר, שמעורר בי סיפוק. היקמנו "קואליציית פיקוח נפש". ארגוני המתמודדים המסנגרים (מל"מ) ונותני השירות (לשמ"ה), ארגונים הפועלים נגד סטיגמה ("בחברה טובה"). ארגוני המשפחות – המסנגרים ("עוצמה") ונותני השירות ("אנוש"). אנשי מקצוע ידידותיים. כולנו פועלים יחד לראשונה בחודשים האחרונים, בהפגנות מול בתי החולים, במהלכים הפוליטיים, בשיתוף פעולה וברצון טוב שנדירים בנוף הישראלי.
הקואליציה פועלת יחד וזאת כבר הישג.
את השלב הראשון כבר עשינו.
צריך לשמור על אחדות ולהימנע מסכסוכים פנימיים עד כמה שניתן.

הגורם השני הוא החזון.
רק עם חזון לעתיד שהיינו רוצים לחיות בו, משהו לחתור אליו ולא לברוח מהסיותים המשותפים.
לדעתי זה משתלב יפה במאבקם של הנכויות האחרות.
אנחנו מוכרחים לחפש לעצמנו כולנו, עתיד טוב יותר. אפילו אם זה לא נראה לעין, ולא נראה ריאלי, ולא סביר.
מנהיגי הצרכנים חייבים להציג גם את הרצוי, את חלומם. הרי אנחנו יודעים כולנו שהמצב על הפנים. אלה חדשות ישנות. לא צריך להיות אינשטיין....
יותר קשה למצוא פתרונות בונות ויצרתיות, פתרונות בהן גם אנחנו מנצחים וגם הצד השני.

חיינו לימדו אותנו לצפות לגרוע ביותר ולישון על חרבינו.
אבל כשפועלים לשינוי חברתי, הלך רוח פסימי או תבוסתני לא מקדם אותנו.
עלינו להשלים על הטראומות והסכבות האישיות. הרי אלו עובדות שלא ישתנו. כל זאת, על מנת שנצבור כוח להאמין ולהיאבק וליצור משהו טוב יותר לדור הבא.
אנחנו עברנו את הסיות. כדי שגם הילדים של היום ישוחררו ממה שאנחנו עברנו, עלינו לחשוב בצורה חדשה.

אליוט לזרביץ 10.4.2006
Monday, March 20th, 2006
10:13 pm
מול שערי "אברבנאל" -- הפגנה ראשונה מסוגה במדינה
למי שנאבק בנושאים שלנו, מתמודדים, משפחות ואנשים טובים באמצע, זאת לא דרך קלה. כאילו שבחרנו בה מתוך רצון.
לא קל לשנות התנהגות נלמדת, שרכשנו בשנים של תלות בממסד ובמוסדות. הרי זה מתחיל עם האנשים הסובבים אותנו וממשיך אל גורמים בעלי העוצמה המשפיעים על חיינו.

לפעמים נאלצים לדבר באסרטיביות, אפילו באגרסיביות, בזמן שמעמידים אותנו אל מול הקיר, אל מול יחס, או טיפול, או של מתן שירות, שנועד לפעמים לתפעל אותנו חזרה לתוך מעמד של תפקיד של חולה נפש mental patient role, על מנת למנוע מאיתנו משהו שבאמת חיוני לנו ולחיינו, ועוד לתת לנו תחושה של חריגים או "בעייתיים" מעצם זה שדרשנו את המגיע לכל אזרח.

כן, נראה לי שבונים עלינו שנשאר חלשים, מפוצלים ולא מאוחדים, לא אסרטיביים, ופוחדים שאם נעמוד על זכויותינו – אז ייקחו מאיתנו את המעט שכבר קיבלנו.

בעוד יומיים יום רביעי, ה-22 למרץ 2006 -- תתקיים הפגנה מול שערי בית חולים "אברבנאל" בבת ים.
למי מאיתנו לא היתה חוויה עם המקום הזה. אני שמעתי ממספר אנשים דווקא חוויות טובות. אבל לצערינו, המוסד הזה לרוב קשור בזכרונות של קשירות, מתן מנות גדולות מידי של תרופות על מנת להשתיק, בחוסר תעסוקה רוב שעות היום, בהתנהגות אלימה והמפחידה של האחים בצוות.
הוא נודע גם כמקום שהצוות שלו מצליחה להשתיק דו"ח ממשלתי שלילי מאוד על תפקודו, כך שאפילו לא שר הבריאות עצמו ולא מנכ"ל משרד הבריאות ראו את אותו הדו"ח. ראו לינק למאמר (באנגלית):
http://www.haaretz.com/hasen/objects/pages/PrintArticleEn.jhtml?itemNo=432443
בי"ח "אברבנאל" מוזכר בכתבה זו במקרים רבים של אלימות והתנהגות מבזה כלפי חולים מחלקה מסויימת, אשר הושתקו—וכאשר החולים שלמורת מזל הגיעו לאותו מחלקה, פחדו פחד אימים מלהתלונן.
והפחד שלהם היה שפוי מאוד, מפני שלא ידעו האם יחזרו שוב בעתיד לאותה מחקלה ב"אברבנאל" ושמה הצוות שדיווחו עליה, שוב תתעללו בהם.
בקיצור, למי שלא שמע, ל"אברבנאל" יש שם רע.

אנו מדברים כאן על עבירות על זכויות אדם מן המדרגה הראשונה, על עבירות שייתכן ואנשי המקצוע והצוות ידעו עליהן ושתקו, ששרים ומנכ"לי משרדים לא זכו למנוע את השתקת הדוחו"ת הקשות שנועדו לעיניהם.
בעצם, ההפגנה שלנו בעוד יומיים היא מן ההכרח. כי אם נמשיך בפסיביות, נשתף פעולה עם מניפולציות של אלה שאין להם רצון טוב כלפינו, אלא חשיבה באינטרס האישי, אז נמשיך לסבול, ולהתכופף, ולעבור יחס משפיל.

אני רוצה לציין כאן גם את הצד השני-- שרוב אנשי ונשות המקצוע שהיכרתי בתחום בריאות הנפש, אמת ובתמים בעלי רצון טוב ושאיפה כנה לעזור לנו, המתמודדים, להתקדם בחיים. אחרת, הם לא היו נכנסים למקצועות כל כל קשים– הפסיכיאטריה, הסעוד הפסיכיאטרים, העבודה הסוציאלית והפסיכולוגיה הקלינית. אילו רצו, היה אפשר להרוויח הרבה יותר כסף, ולהישחק הרבה פחות, במקצועות אחרים -- כמו עריכת דין למשל, או בתחום העסקים.
ואני אומר שגם ב"אברבנאל" יש אנשי צוות אלטרואיסטים ושרוצים באמת לעזור...אבל גם הם כנראה שותקים לפעמים אל מול זוועות, כשצריך לפתוח פה.

חשוב גם שתדעו, מי שלא יודע, שחלו קיצוצים, שכנראה יזמו אנשי האוצר, בחוק סל השיקום בקהילה. וזוהי הסיבה העיקרית להפגנה.
לפני כחודש, "קואליצית פיקוח הנפש" הפגינה מול בית חולים "איתנים", בהרי ירושלים, שלו מנת חלקו של התעללויות שנחשפו בתקשורת – ותראו עוד לינק: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3220596,00.html
הפעם סימן ההפגנה הוא מניעת הקיצוף הנ"ל, שהוא בגדר הפרת חובו של החוק (לא שזאת מנעה מהאוצר להפר הבטחות העבר, ובהווה).
אם לא יועברו הסכומים, יחסוך המדינה כמה מיליונים כעת, על חשבון הוצאות גדולות עתידיות על אשפוז, תרופות וכו'. ואלה, על גבם של אותם מתמודדים שבקשתם להיכנס לסל השיקום טרם נענתה, וכרגע הושמטה מידיהם. ותראו לינק אחרון לכתבה:
http://news.walla.co.il/?w=/18/872990

אני מקווה שמי ממכם, שקוראים את הבלוג, יגעיו להפגנה מול שערי בית החולים הנורא הזה, ביום רביעי הקרוב בשעה 15:00 תומרו את דעתכם. אל יישארו פסיביים, ולא עסוקים רק במאבק שלכם – ושל כולנו – בהישרדות היומיומית.
זה כמו צעד נוסף בנסיון אמיתי של "פיקוח נפש". יהיו עוד תחנות בדרך. אבל כמו במאבק הנכים לפני שש-שבע שנים, המאבק מעייף אותנו, ומתישה אותנו, אך בסופו של דבר, אם תבואו לשערי בי"ח אברבנאל בבת-ים, בשעה שלוש אחה"צ ביום רביעי הקרוב, ה-22.3.2006, אתם תתרמו את חלקכם להיסטוריה של המאבק לשמירת ולקידום זכויות המתמודדים עם בעיה נפשית במדינת ישראל.

ותודה שקראתם עד כאן,
אליוט לזרביץ, "מתמודדים למען מתמודדים"
Saturday, February 11th, 2006
1:53 am
לינקים -- בנושאים של מתמודדים, טראומה, אלימות, ופשיעה
מתמודדים ואלימות, טראומה ופשיעה – קישורים
ליטק אליוט לזרביץ amiraelliot AT bezeqint.net דצמבר 2005.

קיימת סטיגמה ראשית הנופל עלינו המתמודדים -- שאנחנו אלימים, בלתי צפויים,
שאי אפשר לסמוך עלינו ליד הילדים שלך.
האמת העצובה כפי שקיימת במדינות המערב כמו ארה"ב -- היא ההיפך.
דווקה זה אנשים החיים עם דיאגנוזה פסיכיאטרית, זהם, שחופטים מכות,
שנשדדים, שנאנסים או מנוצלים מינית. (השפה שלי מתכוונת באותה המידה לנשים).
אנחנו לא, כמעט תמיד, המפלצות שרוצחים ומשתוללים -- אנחנו הקורבנות.
תעברו בין הקישורים האלה ותלמדו על הסוגיה המרתקת הזו.
חלק מהקישורים בעברית, חלק באנגלית.
אליוט

1. האם מתמודדים עם מחלת נפש אלימים, או קורבנות לאלימות?
כתבה על הריגת חולה נפש ע"י שוטרים -- בעברית
http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=3473&sivug_id=1
חולי נפש כקורבנות לאלימות מינית וטיפול בכפייה -- בעברית
http://www.acri.org.il/hebrew-acri/engine/story.asp?id=254
מחקר חדש מראה שבארה"ב, מתמודדים הם יותר קורבנות מאשר מבצעי פשע
http://pn.psychiatryonline.org/cgi/content/full/40/17/16
עוד מחקר מראה כי מתמודדים יותר קורבנות מאשר מבצעי פשע
http://www.emaxhealth.com/cms/?m=show&opt=printable&id=2922
מחקר: מתמודדים הם אלימים רק כשמשתמשים בחומרים ממכרים
http://www.newyorkcityvoices.org/mar00n.html
תאור של מיתוסים נפוצים לגבי אלימות ומתמודדים – עבור המשטרה
http://cmha-bc.org/files/3-violence_myths.pdf
משאבים במאבק מול הפיכתם של מתמודדים לפושעים בבתי כלא
http://www.bazelon.org/issues/criminalization/index.htm

2. ביצד אמצעי התקשורת מחדירים לנו: הדימוי של חולה נפש המסוכן
חולי סכיזופרניה והסטריוטיפ של אלימות וסיכון
http://www.openthedoors.com/english/03_12.html
עיצות לפעילים כיצד אפשר להילחם נגד סטיגמות בתקשורת
http://community-2.webtv.net/stigmanet/MediaIssues/
מדוע סיפורים אישיים "רגילים" של מתמודדים לא מופיעים בתקשורת?
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/query.fcgi?cmd=Retrieve&db=pubmed&dopt=Abstract&list_uids=15777366&query_hl=76
מאמר של מתמודדת ונסיונה עם סטיגמה במדיה
http://www.akmhcweb.org/Articles/santiagoMIandStigma.htm
קולנוע, טלוויזיה וסטיגמטיזציה של מתמודדים – אתר מאוזן ומעולה
http://www.cinemaniastigma.com/pages/1/index.htm
סרטי תעודה ידידותיים למתמודדים עם מחלות שונות
http://lcmedia.com/voices.htm
http://www.pbs.org/pov/pov2003/west47thstreet/index.html

3. הקשר בין טראומה לבין התפתחות מחלת נפש
התעללות פיזית ומינית נמצא כגורם להתפתחות סכיזופרניה
http://news.bbc.co.uk/1/hi/health/1759742.stm
מבטם של פעילים צרכנים – מחלת נפש כתוצאה של טראומה
http://web.archive.org/web/20021204154534/http://www.nasmhpd.org/trauma.htm
פעילה מובילה כותבת על ניצות והתעללות – והצורך למניעה
http://www.peoplewho.net/readingroom/preventabuse.htm
כמה עובדות על מחלות נפש והתעללות פיזית ומינית
http://www.power2u.org/articles/trauma/facts_mhpsa.html

4. הנזקים הנפשיים שהם תוצאה של אלימות וטראומה
http://www.nasmhpd.org/general_files/publications/ntac_pubs/reports/Trauma%20Services%20doc%20FINAL-04.pdf
מגעים בין המשטרה לבין נפגעי נפש בקנדה – ריכוז מידע
http://www.cmha.bc.ca/advocacy/police
Wednesday, February 8th, 2006
11:38 pm
לינקים חמים בנושא הסטיגמה
לינקים בנושא של סטיגמה ובריאות הנפש – לקראת המצעד "בראש מורם" ליקט אליוט לזרביץ : מאמרים וכתבות בעברית ובאנגלית

1. מאמר- "מודעות וסטיגמה בבריאות הנפש"
http://www.voices.co.il/articles/art79.asp
2. מאמר – "מי מפחד מחשיפה?"
http://www.voices.co.il/articles/art90.asp
3. מאמר – "נסו להאמין לנו: על ההאשמה כשורש לסטיגמה" (מומלץ)
http://www.voices.co.il/act/mhw_t11.asp
4. מאמר – "הסטיגמה למחלות נפש ולבתי חולים לחולי נפש
http://www.biu.ac.il/SOC/sw/shachar/chadashot.htm#one
5. עמותת "בחברה טובה" למלחמה בסטיגמה בארץ
http://www.behevratova.co.il

סטיגמה בכל הגוונים
5. סטיגמה והתקשורת – אתר ביקורת
http://www.cinemaniastigma.com/pages/1/
6. סטיגמה וזוגיות – אתר היכרויות (מומלץ)
www.nolongerlonely.com
7. סטיגמה בקמפוס – ארגון סטודנטים
http://www.activemindsoncampus.org
8. סטיגמה ואנשי מקצוע
http://shrp.umdnj.edu/smi/employment_services/07_employ_products2.htm
9. סטיגמה בדיור – כתבה
http://www.detnews.com/2004/metro/0403/17/a01-94792.htm
10. אומנות בארץ וסטיגמה – כתבה בעברית
http://glz.msn.co.il/glz/culture/09329FD1AD7146F784F3AF76C0950A56.htm
11. סטיגמה וחברים – כתבה
http://society.guardian.co.uk/mentalhealth/story/0,8150,536722,00.html
12. סטיגמה ויהודים דתיים – כתבה
http://www.thejewishweek.com/news/newscontent.php3?artid=6073&print=yes
13. כנסת ישראל וסטיגמה – דיונים בעברית (מאוד מומלץ)
http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/gap/2002-06-26.html
14. נכונותם של פוליטיקאים לגלות קיומה של מחלת נפש במשפחה
http://www.phillyburbs.com/pb-dyn/news/104-11132004- 399863.html

אתרים כלליים בנושא סטיגמה
15. "ביחד" – אתר ישראלי הלוחם בסטיגמה
http://beyachad.tripod.com
16. "מדריך לכיסוח הסטיגמה" (מומלץ)
http://web.archive.org/web/20040203101427/mason.gmu.edu/~owahl/RESOURCES.HTM
17. אתר הממשל האמריקני בנושא סטיגמה
http://www.adscenter.org
18.MISANITY
http://web.archive.org/web/20010309093247/http://misanity.org
19. Project Relate
http://www.projectrelate.org
20. anti-stigma home page (מומלץ)
http://community-2.webtv.net/stigmanet/STIGMAHOMEPAGE
21. Chicago Consortium for Stigma Research
http://www.stigmaresearch.org/index.cfm

מאמרים של צרכנים
22. "הסטיגמה היא האתגר הגדול של המחלה" (מומלץ)
http://www.santacruzsentinel.com/archive/2004/April/18/edit/stories/03edit.htm
23. "הסטיגמה היא מוות חברתית" (מאוד מומלץ)
http://akmhcweb.org/Articles/StigmaisSocialDeath.htm
24. "הלחימה בסטיגמה"
http://www.mhselfhelp.org/pubs/fighting.html

בתקווה שהקובץ עבר חלק לפורמט הבלוג, ושתוכלו לפתוח בקלות את הלינקים "החמים" המובילים למאמרים ולכתבות--ושנראה ימים ללא המחיר הנורא של הסטיגמה, ההופכת אותנו לנרדפים.

בברכה,
אליוט
Saturday, December 31st, 2005
1:57 am
אני וחברות התרופות -- "גלולה שקשה לבלוע אותה"
שלום ושנה טובה,

היתה לי הזכות לפני כמה ימים, ביום שלישי השבוע, להתכנס עם עוד מאה-מאתיים מתמודדים בערב גאלה ברמת גן בחסות ארגון אנוש, במימון חברה חברת תרופות הנכבדת, ג'אנסן-צילאנג. היו מקהלות והצגות דרמה. המתמודדים גילו, כל אחד בצורתו, כשרון ואומץ לב אדיר בהופעתם על הבמה. אשתי, אני וחבריי מאוד נהנינו.

באיזשהו נקודה, עלה על הבמה מר קלייב דייויס, המנכ"ל המכובד של חברת ג'אנסן-צילאנג.
יש לי חולשה לעולים מארצות דוברות אנגלית, ומר דייויס הוא כזה. אדם מאמין חובש כיפה, נעים הליכות. דיבר למשך כמה דקות.

בשלב מסויים, החל לשבח את התרופה האינט-פסיכוטית המדור השיני,המובילה של החברתו, רספרידאל.
שיבח את יעילותו בהחזרת מתמודדים ממצבים פסיכוטיים, לעולמו של תפקוד, של השתייכות לקהילה.
הוא גם נתן כדוגמה מתמודד, שהיה חי וישן באוטו שלו למשך חצי שנה, עד שהובא (בכוח?) למסגרת טיפול. בסוף, כמובן, הכול טוב.

ורציתי לצעוק, להעיר ולהזעיק מהקהל. להגיד לו כמה דברים מנסיוני ושל אחרים.
אבל בגלל שפיתחתי, ברוך השם, שליטה עצמית וחוש פרופורציות, שתקתי.
שמרתי את ההערות, את חוסר הנעימות, לדפים אלו בחללי האינטרנט.

אז, מר קלייב דיוויס:
קודם כל, אין לי וויכוח עם המודל הרפואי של הסכיזופרניה. ממש לא. נראה לי שיש רעיות מסויימות, בשלב מאוד לא מתקדם, שמעירים על שינויים כימיים במוח של אנשים עם סכיזופרניה (למשל, אני) בעת התקפים.
אין לי גם וויכוח עם עצם יעילותן של התרופות, בהקלת (או בעימום) הסימפטומים שלנו.
למרות שיש כאלה שחיים יפה מאוד ללא התרופות, שלמעשה נגמלו מהן. אני מכיר די הרבה כאלה.

אז מדוע אתם -- הרופאים הפסיכיאטרים באיזו ברית עם חברות התרופות -- מציגים את התרופות כחלופה יחידה עבורינו?
מדוע אינם נעשים נסיונות יותר טובות, מחקרים יותר רבים וטובים, למציאת דרך לאתר את המתמודדים שיכולים לחיות ולצמוח בלי התרופות?
מדוע התרופות ניתנות בכפייה פיזית, כמעט אוטומטית, ללא נסיונות חלופיות להרגיע אנשים באשפוז?
מדוע מתחילים עם תרופות, וכמעט תמיד, לעט לעט עולים לנו את המינון?

כי כאשר מתמודד צעיר עם סכיזופרניה, או הפרעה דו-קוטבית (מניה דפרסיה), מתחיל דיאטה של התרופות האנטי-פסיכוטיות, או למשל ליתיום, הוא מתחיל דרך
ארוכה של ייסורים פיזיים וניורולוגיים, שלרוב מחמירים עם השנים, ושבמקרה הטוב נסבלים איכשהו, ובמקרה הרע -- וזה אולי רוב המקרים -- מתקצרים החיים שלנו -- ב-10, 15 שנים או יותר.
והיו מחקרים.
ואני לא מדבר על פגיעה בתפקוד המיני, שהיא אחד הסימפטומים "הפחות נוראים יחסית".

מדוע לא מספרים לנו את זה בהתחלה? מדוע לא ניתנות לנו דרכים חלופיות, ללא תרופות?
הרי הדברים נעשים בעולם --
soteria.org, peer-to-peer crisis counseling, psychotherapy

כנראה שהתרופות, למרות שהם עולות למדינה הרבה יותר מהשיטות שמיינתי האנגלית, הם יותר נוחות למערכת. באמת קשה לרופא תורן במחלקה סגורה, לנסות להרגיע פציינט המאיים באלימות, במילים מרגיעות, אכפתיות, בהתחברות לכאב שלו.
אלה מונחים זרים למערכת הפסיכיאטרית, ובאמת נוכח התקציבים הדלים והתקנים המקוצצים בבריאות הנפש -- משום מה, בנו תמיד מקצצים קודם -- הרופאים ההומניים ביותר נהיים שחוקים, אין להם כוחות לדבר עם כולם אפילו היו רוצים. וזה כדי להיות פייר ולהימנע מפנאטיות. הבלוג הזה מטרתו להיות קול מאוזן בנוף המאוד לא מאוזן של בריאות הנפש. אבל--

עוד דבר, מר דייויס הנכבד.
אתה אמרת בהופעתך על הבמה, מין משפט מאוד נעים ונכון פוליטית.
אמרת, "כשאני מסתכל על הקהל הזה, כולם חלק מהחברה, וכולם נראים אותו דבר.
אני לא מבדיל בין הנפגעים לבין כל אדם אחר."
ולו, שהדבר היה כך. ומר דייויס, גם אתה יודע שזו אי-אמת.

מיהם אנחנו, המתמודדים?
אלה שהפה והלסט שלהם נעים בצורה מתמדדת, לא רצונית ומוזרה כזו.
אלה שיש להם 20-3- קילו נוסף במקשל לאומת המשפחות, אנשי הטיפול והמקצוע השונים, שלרוב נראים הרבה יותר בריאים ורזים מאיתנו.
אלה שלרוב נמצאים בכושר גופני ירוד, לאומת החצי השיני.

בנסיוני,עין מזויינת תבחין היטב בין מתמודד שלוקח תרופות, לבין מתמודד או סתם כל אדם שלא נשא על גבו את העומס הקשה מלנשוא של התרופות ותופעות הלוואי.
אם אתן כמה מונחים נוספים -- סוכרת, מוות קליני פתאומי, שומנים בדם, השמנת יתר קשה על כל סיבוכיה,
אפילפסיה, סרטן השד, דלילת עצמות -- זה מספיק לכם? זה בוודאי מספיק לנו.

איך אסכם את הקטע של הבלוג שלי הערב?
אחרי שמניתי כמה מהצרות היותר קשות של המדיקציות שלנו, אציין בנסיון להיות פייר:
מר קלייב דייויס הוא איש עסקים. הוא ועמיתיו בחברות האלה, הם בראש ובראשונה אנשי עסקים מעולים. יש להם אינטרס למכור מוצר אטרקטיבי שקל לצרוך בו.
כך שכשיבוא יום, בו יפתחו תרופות פסיכיאטריות ללא תופעות לוואי, היו מייד רצים לשווק אותם. מבחינה זו, המתמודדים ומר דייויס, יש להם אותו אינטרס.

וגם אולי אימנטרס, נגיד כך, להסתיר את אותם תופעות לוואי לא טובות מאיתנו הצרכנים.
אני אישית עליתי המון, המון משקל עם הרספרדאל, התרופה המובילה של חברת גי'אנסן-צילאג.
עד היום אני נאבק עם ההשלכות הקשות של ההשמנה הזו.
לו חברת ג'אנסן-צילאג היתה דואגת להכין תשתית רפואית לעזור לנו להתמודד עם תופעות הלוואי של הרספרדאל, כמו למשל הכנת צוותי דיאטניות מיומנות לטפל ברעב באיום שנגרם לנו מהתרופה הזאת, הייתי באמת רואה אותה כחברה אחראית ואת מר דייויס כבן אדם שאכפת לה מה גורל המתמודדים.

נכון לעכשיו, נראה לי שמר דייויס ועמיתיו הם בעמדת הכחשה.
או יותר גרוע, הם יודעים מדוון הנזקים של התרופות, אך לא כל כך טורחים להכים את אנשי המקצוע לטפל בנו, כאשר אנחנו פונים אליהם לאחר קבלת הטיפול הרספרדאל.

אני השתדלתי לתת גישה מאוזנת. אתם מוזמנים לתת הערות, רק צריך ללתוץ על המילים
give comment
שבכחול למטה מצד ימין.

ולכולם שנה טובה, טובה לפחות מזה שיוצאת לנו...אינשאללה. בעזרת השם,
אליוט לזרביץ
Monday, December 19th, 2005
10:42 pm
איך הסטיגמה סוגר על כולנו -- ורעיון אחד צנוע כיצד לשבור את אחיזתו
שלום לכולם,
עברו כמה ימים מאז שכתבתי כאן.
הארגונים השונים בתחום שלנו פועלים נמרצות בכנסת, בעיקר בתחום הנגישות.

היה ניתן לחשוב בקני מידה פוליטיים, שבתקופה שלפני הבחירות, כמו שכל
קבוצות האינטרסים השונים יודעים לדרוש את שלהם מהכנסת,
כאשר כולם מבטיחים לכולם והשדות פוריות לקטיפת תמיכתם של חברי הכנסת שלנו,
גם אנחנו, ארגוני המתמודדים ומשפחות של מתמודדים עם מחלה נפשית, נבקש ונקבל.

אמצעי התקשורת הדווחים עך סכומי עתק שקבוצה כזו קיבלה,
או הזרמות ענק לתחום התרבות בעיריית תל-אביב, למשל, ועוד ועוד.

אבל אנחנו לא קיבלנו -- ולו כמעט כלום.
NADA.
בכל הועדות השונות בכנסת ישראל, כאשר ארגוני המשפחות והמתמודדים ביקשו דברים
שבגדר חיים או מוות למתמודדים רבים -- ואפשר לכלול למשל את הכנסתם של התרופות הפסיכיאטריות החדשות בסל התרופות,
"חברותינו" הוותיקות שכל כך קשה איתן, וכל כך בלתי-אפשריים בחיינו מלבדם, התשפחות והמתמודדים ביקשו -- לא קיבלנו כלום.

שאלתי ידידה, פעילה וותיקה בארגון המשפחות "עוצמה", מדוע אנו לא פונים ישירות ל""חברים " בכנסת, מדוע איננו מטפחים אותם כמו כל לובי פוליטי?
היא אמרה לי דבר נורה קשה, אבל גם נורה מעניין בהשלוכותיו--
"אליוט, אין לנו אף חבר בכנסת. יש הרבה שיש להם ילדים חולים -- אבל פוחדים לצאת ולומר זאת".

או.קיי.
כמו תמיד, אנחנו יתומים, נכון? וגם שצריך לפעול לעזור לעצמנו, הםטיגמה סביב מחלות נפש מונע לנו גם חבל הצלה של חקיקה.
היה ניתן לצחוק ממרירות, לבכות, להיכנס לדכאון עמוק.
אבל זה לא יעזור לנו. זה לא יעיל ולא יקדם אותנו. צריך לחשוב, מדוע הגענו עד כה, ואיך משתחררים מהמצב -- אם אפשר, כמובן.

סליחה ליומרה, אבל יש לי כמה הצעה. אולי זה יעזור, אולי לכם יש הצעה טובה יותר.

אין לי ספק שבעיית הסטיגמה -- בשיח הציבורי ובאמצעי התקשורת -- מונעת ממנו חמצן.
קיימים ארגוני מתמודדים -- שניים בעיקר, "מתמודדים למען מתמודדים"
http://www.amirgazit.com/tzviel/malam/
ו"עמותת קולות."
http://www.voices.org.il/
מתמודדים למען מתמודדים הוא נראה הפעיל יותר בשטח. אני אגב, חבר בה וגאה בכך.
אחד החברים, צביאל רופא, נחשף ביוזמתו פעמים רבות באמצעי התקשורת השונים.
בעקבותיו הופיעו מתמודדים אחרים.
אבי אורן מעמותת קולות גם מנוסה בחשיפה בפני התקשורת.
הוקם לא מזמן עמותה למלחמה בסטיגמה, "בחברה טובה",
http://www.behevratova.co.il/
אשר מתחילה לפעול לאחרונה והנראה כי בעלת רצון ויכולת טובים מאוד.
וכמובן ארגון המשפחות הפעילה מאוד, "עוצמה"
http://www.ozma.org.il/
וארגון נותני שירותים/בני משפחות של -- אנוש
http://www.enosh.org.il/

היה יכול להיות, בעולם אידיאלי, שכל הארגונים האלה היו מתגברים על הבדלי האינטרסים, ומשתפים פעולה בתחומים ספציפיים -- כמו למשל, הלחימה בסטיגמה בזירה הציבורית.

בכל אחד מארגונים אלה יש מתמודדים, או בני משפחה, או מן הסתם אזרחים ידידותיים, שכאמור בעלי נסיון בהופעה בפני האמצעי התקשורת והמדיה השונות.

אגיד כמה שמות: צביאל רופא (מל"מ), אבי אורן (עמותת קולות), אלי שמיר (עוצמה), אמיר טל (בחברה טובה). יש עוד רבים שהופיעו והביעו בצורה רהוטה את קשיי חיינו ואנושיותינו של המתמודדים., שלא נוח לי לציין אותם ללא אישורם.

אין סיבה מדוע שאנשים בולטים אלה, שכבר עשו הופעות ציבוריות רבות, לא ישתפו פעולה בערב גאלה, נגיד ככך, בו ידברו על המכשולים והסטיגמות שמונעים את הקידום שלנו.
צריך שגם לערב זה יהיה כיסוי תקשורתי ותמיכתם של כל הארגונים מקיר לקיר.

טוב, זה רעיון אחד.
והעיקר -- איגוד הארגונים והארגונים האוהדים, ושיתופם בפעולה אחת שתקדם את כולנו, מבלי לאיים על האינטרסים של אף אחד.

אולי יש מישהו כאן שמוכן להציע רעיון טוב יותר לשבירת הנעילה הזאת,
ששמה סטיגמה, המחבלת בנו במקום העבודה, עם המשפחה, עם השכנים, אבל עכשיו יותר מתמיד, נועלת אותנו חזק חזק כאן במצבינו הנוכחי, כי גם לשנות את מצבינו מבחינה פוליטית, מבחינת חקיקה, אי אפשר -- כי גם חברי הכנסת שלנו סטיגמטיים.

דרושה חשיבה מקורית, יוצאת מגדר הרגיל, שמתחילה לעשות -- משהו, כל דבר -- כי המצב הנוכחי, הוא בלתי נסבל.
ואמם יודעים, ממש ממש אין סיבה לקבל אותו בידיים שלובות.

אגב, לבנימין נתניהו, חבר הליכוד , ראש הממשלה ושר העוצר לשעבר, יש בן
שאוחבן עם אוטיסם.
כדאי להזכיר זאת בפומבי בערב הגאלה שלנו.

לילה טוב -- ורק טוב.

אליוט לזרביץ
Monday, November 28th, 2005
11:21 pm
איך אני יוצאתי מטראומה לאופטימיות -- או, משועה להחלמה
לפעמים אי אפשר לחשוב אחרת אלא, שהעולם הוא סוג של גיהנום.
אנחנו רואים כל התפתחות בחיים שלנו כאיום. קשה לנו לתת אמון, מפני שהרי, זהו עולם של אדם לאדם זאב.
"אנחנו" זה כמובן אנשים שחוו וחווים אשפוז פסיכיאטרי, בשלב מסויים בחיים שלהם.
יש כאלה שזה גם הרבה פעמים.

לנו, לרוב, הציניות והפסימיות גוברות עם השנים. קשה לנו, עם כל זעזוע, כל דחייה, כל כישלון, כל יום של בדידות, להאמין...בכלל.
אבל עמיתי, יש לי חדשות בשבילכם.
זה חא יעיל.
זה סוגר עלינו ומונע ממנו לעזור לעצמנו, לפעול לשינוי, להגן על עצמינו.
טוב, זה נשמע קל הרבה יותר מאשר במציאות.

אני נזכר באשפוז הראשון, במחלקת הנוער בבי"ח "אברבאנל. הייתי בן 16.

לאחר העלייה של המשפחה, הציונות, התקוות שאצליח גם במקום החדש, הקיבוץ.
יום אחד אני מסתכל מסביב ורואה נשים בלוייות, מבקצים סיגריות. מישהו שר בקול היסטרי בחלון עם סורגים. מאות אנשים מסתובבים בפיג'מות כחולות, ללא כיוון.
ויום אחד בחור במחלקה, בדרך כלל שקט, במחלקה מתחיל לקחת צרור שטרות של דולרים ולקרוע אותם.
נשמע הבזק, ותוך כמה דקות מגיעים קובץ אחים צעירים וחזקים, מתנפלים
עליו. הם גוררים אותו למקום שממנו לעולם לא חזר. אנחנו לא ידענו לאן. לא אמרו לנו.
גם לא אמרו לי כשמישהו שפעם היה במחלקת נוער, עובר לי בכניסה לבית החולים, הראש שלו מתקבץ ומסתובב ימינה ושמולה, כל הזמן, ללא הפסק.
לא אמרו לי שזהו טרדיו דיסקנזיה, תופעת לוואי של התרופות שקיבלנו.
רק פחדתי עמוק בליבי שגם לי, יום אחד, הפנים יתחילו להיות מעוותות ולעולם לא יפסיקו. אבל לא דידרו על זה.

לאחר שהשנים עברו, עם עוד אשפוזים, המאבק לעצמאות והישגים, מערכות היחסים הכושלות, ואז שני התקפות מניה פסיכוטיות. להתחיל מחדש.
אמרתי למשפחה, תנו לי סיבה אחת טובה לחיות. ולא לסיים את החיים.

זה השועה האישית שלי--אולי חלק קטן ממנו. בעיני, אני הייתי כמו שורדי אושוויץ, בירקנאו, ושאר מחנות הריכוז. והיה לי מאוד קשה להאמין שאלה הנורמאליים -- אלה עם המכוניות, אלה שהולכים למילואים, אלה שעובדים שניים או שלוש עבודות...אלה עם ילדים. אלה עם אישה וחיי אישות. ואהבה.
שאלה גם ידעו כאב. שהחיים שלהם גם לגיטימיים. שאני יכלתי ללמוד גם מהם.

שברית האחים שקשרתי עם חולי נפש האחרים -- גם קשר אותי לתוך הגיהנום שלי.

אתה שואל, מה סוד ההצלחה שלך? איך אתה היצלת את חייך? איך אתה יכול לצחוק חופשי?
ו...איך התחתנת?
ומה זאת אהבה?

קודם כל, היה לי מזל. אני באותה המידה יכלתי היום לא להיות בין החיים.
אני חושב שאמונה במשהו, במקרה שלי זאת אמונה באלוקים של העם היהודי, נותנת הרבה כוח ויכולת הישרדות. קשה לחיות "ללא אל". אני נתקלתי בפסיכיאטרים שפסלו את האמונה, כדרכו של אבא פרויד, כחולשה או פתולוגיה.
לא כל הדבר. דבר שנותן כוח הוא חיוני להמשך החיים,

אולי אנחנו זקוקים לאל ולכן ממציאים אותו -- זה לא מעניין אותי. אני זקוק לו, אני מאמין בו, ומדוע לקחת את זה מאיתנו?
שנית, לצד האמונה הלא ראציונאלית, אני משתדל להפעיל את השיכל הישר, את המחשבה הלוגית, בעת ההתמודדות עם סימפטומים.
אני חושב למשל, שאני שומע מישהו צוחק עלי ברחוב. או.קיי.
מה הסיכוי שמישהו רואה בי אדם חריג, שצריך ללעוג לו? אני כל כך מפורסם? סלבריטיס? אני אומר לעצמי. ומה חשובה בכלל דעתו עלי -- מיהו בכלל עבורי?
וכך אני מדבר אל עצמי ומוריד את העוקץ, את הנשק, מהסימפטום הוותיק כמעט כמו חבר טוב.
דרך שלילית, זה להיות פתוח לנושאים של מיניות, של גבריות ונשיות, של אהבה טובה ולא טובה. בשנים האחרונות אני עובד במקום מסויים שטפל בנושאים של מין ומיניות. נפתחו לי העיניים לתופעות אנוש שקודם לא הייתי מודע לקיומם. הידע החדש שלי הסביר הרבה מחוויות גיל ההתבגרות שלי שהובילו אותי לשארו של בית חולים "אברבנאל".
נהייתי מודע לתפקידי כגבר, שלא צריל להיות מתארפף או פושע או שחקן קולנוע -- אלא לבנות על הצדדים החזקים שלי, גבר שאוהב חהקשיב, לתמוך, ולעשות את "הדבר הנכון" כלפי בת זוגתו.

בקיצור, כך הישגתי לי אישה, וחיי זוגיות.

אני כתבתי כאן הרבה אבל אני מקווה שהנקודה שלי ברורה: כל נפגע נפש צרי להאמין שיוכל להיות מאושר בעתיד הרבה יותר מאשר היום. אם הוא יבנה על המדדים החזקים שלו, לא יחכה את מי שנחשב בחברה שלנו "המצליחנים" אלא יהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמו -- יגשים את עצמו למרות המכשולים שהמחלה שלנו שמה לםנים, מאחורה ומסביב -- אז הוא ייטה לדעתי, לכיוון החיים והאור.
ולכוחות המוות וחושך, תהיה פחות אנרגיה.

מקווה שאמרתי משהו מועיל למישהו,
בברכה,
אליוט לזרביץ
Friday, November 11th, 2005
5:51 pm
מצעד בריאות הנפש: ראש מורם, אך לכמה זמן?
הרבה מאיתנו נוכחנו במצעד ביום שלישי.
היתה סביב המצעד המון תקווה, שהזוהר של יום אחד, הרגשת ה"היי" הבריאה
שאנחנו קיימים במדינה שלרוב מעדיפה להתעלם מאיתנו, תהיה מתורגמת
למשהו מוחשי, איזה שינוי בחיינו, שהם במקרה הכי טוב לא קלים, ובמקרה הגרוע,
הם מאבק לקיום הבסיסי ביותר.

אני אגיד לכם במה זה תלוי.
זה תלוי בעיקר, ביכולת של גופי הצרכנים העצמיים, יחד עם מטה המאבק של הנכים, פלוס גופי המשפחות העצמאיים,
פלוס העמותות שמזדהות עם המטרות והצרכים שלנו (כמו למשל עמותת "בזכות" וגם אולי עמותת "בחברה טובה" נגד סטיגמה), פלוס גופים ממלכתיים ידידותיים (כמו הנציבות לשוויון בעלי מוגבלויות הפועלת במשרד המשפטים)...לעשות...לעשות מה?

לעשות את הרושם, עם בסיס של מציאות, שקהילת המתמודדים חזקה, בעל כוח חברתי ופוליטי. שאי אפשר להתעלם או לזלזל בנו בגלל חולשתינו, בגלל שאנחנו מפוזרים ולא מאורגנים.

אז...איך עושים קואליציה של מתמודדים? איך נעשה כך, שלא יתעלמו מאיתנו?
שלא יבנו על חולשתינו?


ברגע שיוקם ארגון-על שיכסה את כל הארגונים שציינתי בפיסקה השנייה שכתובה כאן,
נוכל לעמוד מול הגופים הממשלתיים. משרד העוצר. משרד הבריאות. הכנסת.
ברגע שנלמד לדבר בקול אחד, ברגע שגם נהיה נוכחים באמצעי התקשורת.
יהיה יותר קשה לעצור אותנו.
ברגע שיותר ויותר מתמודדים, שהגיעו להחלמה והתפתחות בהן הם רוצים ויכולים לפעול במסגרת משותפת, ויצטרפו לארגונים עצמאיים, שאינם תלויים למימונם של משרדי הממשלה,
ולכן הם עצמאיים בהבאת ביקורת נגד הממשלה ומעבר לכך...

קיים למשל, ארגון בשם "מתמודדים למען מתמודדים" --
מל"מ
ראו אתר באינטרנט)

http://www.amirgazit.com/tzviel/malam/

אז יקשובו לנו יותר.

בסיכום: כמו שהמצעד הראשון היה הישג, גם השיני כך.
אבל כדאי שהמצעד לא יהיה בועה תקשורתית, עוד מודה שתחלוף עם הפיגוע הבאה,
וכדאי שקובעי מדיניות והמעסיקים יעריכו אותנו, שיקשיבו לצרכים שלנו,
ויפעלו גם כך, אנחנו חייבים להתאגד במסגרת עצמאית יחד עם הגופים הידידותיים,
ולעשות את המלאכה.

אחרת -- המצעד יהיה יום אחד של זוהר, שיביא בעקבותיו עוד שנה של חושך
והתעלמות מהצרכים הקיומיים שלנו.

שיהיה לכולנו, אחלה שנה!

אליוט לזרביץ
Monday, November 7th, 2005
11:37 pm
ערב המצעד -- על פגעיותם של אנשים ומה שנכון לעשות
היום בערב אני יצאתי משיעור התעמלות בקמפוס ציבורי וניגשתי לקנות שתייה.
גיליתי שהבחורה הצעירה והיפה בעמדת המכירות, פשוט היתה בעיצומה של בכי. היא בכתה בשקט והחלטתי לעשות את הדבר הנכון ולהניח לה.
כאבור כמה דקות אני עומד בפיצריה, מחכה למנ שהזמנתי, ומי אני רואה מולי אלא -- הבחורה הצעירה מעמדת המכירות! והיא, כולה התנצלות ומילים מהירות, הסבירה מדוע היא בכתה -- מתברר שהיא עיבדה את המפתחות של המזנון ביום הראשון של העבודה שלה --
והיא ממשיכה להתנצל ולבקש סליחה.
אני הרגשתי לא נוח, כאילו אנחנו שנינו מתקרבים לעבור איזה גבול -- ומנסה לומר לה מילים מרגיעות. מנסה שתרגיש פחות כאב -- ושתניח לי למנוחתי.
אני אדם נסוי. יכול להיות שאילו לא הייתי כך, הייתי מציע לה לבוא לאיזו מסעדה,
לשתות קצת יין, ומשם לעלות אליי הביתה.
אבל כך, הייתי מנצל את מצב הפגיעות שלה בשביל לילה של מין עם מעירה יפה.
לדעתי, מין צריך להיות דבר שעושים אותו כאשר יחסי הכוחות בין שני הצדדים שווים.
כאשר אף אחד משנינו לא ירגיש חרתה, לא ירגיש מנוצל או מנצל, בעליית אור הבוקר.
אני אדם נסוי וכללי המשחק משתנים במצב שלי.
יש לי אמון מלא באשתי, ולה בי, יש בינינו אהבה עמוקה וגם חיבה והומור.

אז היום לא נוסף עוד ניצול בעולם הזה.

אתם יודעים כמה מכלל נפגעי הנפש, מהמתמודדים, עברו טראומה באיזה שלב בחיים
? יש דף אינטרנט באנגלית המתאר את הקשר בין אטראומה, וטראומה מינית, לבין התפתחות של מחלות כמו שלנו, והנה הלינק:
http://www.peoplewho.net/abuse/index.htm
יש מתמודדים רבים, כולל אנוכי, שמאז פרוץ המחלה גילו פגיעות רבה ןוחוסר יכולת להתגוןן מול התקפות -- פיזיות, מיניות, או מילוליות. מערכת בריאות הנפש שהנים רבות הסתפק בלאחסון אותנו במחסנים ענקים וקודרים, בתי החולים, ואז בא התנועה להעברתינו לקהילה, אך לרוב ללא שמץ של עזרה מעשית, כיתד לשרוד שם.
עם עליית התנועה של החלמה, הפטרישיה דיגן היתה בין מייסדיה,
ושהיום פורחת בעולם המערבי וגם משתרשת בארץ שלנו, אנשים קיבלו כילים כיצד לא להינצל -- גם לא כאשר ניצבים מול רופא פסיכיאטור, שכל הכוח וכל המידע בידיו.
יש לה גם מאמר בעברית בו היא נותנת כילים כיצד לעמוד על שלנו מול הרופא:
http://www.enosh.org.il/Index.asp?CategoryID=146&ArticleID=337
כך גם שאנשי מקצוע הם לעיתים קרובות למכשול ולא לעזר.

אז איך כל זה מביא אותי למצעד לבריאות הנפש, שמתקיימת מחר בתל-אביב ?
מה אני אומר? אני אומר שתהליך ההחלמה פותח אותנו, אם הוא נכון, לכמה כוחות חדשים:
1. אנו פתוחים ויכולים להעביר ביקורת על אנשים וגופים המזיקים לנו.
זה יכול להיות מול הרופא המטפל, מול רופא מתחום אחר, מול חוקים המפלים נגדינו, וכו'
2. אנו פועלים נגד סטיגמציה, נגד מתן וקבלת אות קין, בתקשורת, בקרב ועדי שעכונה ובעלי בתים המתנגדים לתת לנו דריסת רגל באיזור, קמפוסים שמגבילים אותנו, מללמוד בצורה ההולמת לנו -- כלומר, כל הסוגייה של נגישות, היא גם פונקציה של לחימה נגד סטיגמה.
3. -- וכאן אני סוגר מעלגל עם הפתויחה -- להילחם על צקדתינו, שלא לעבור ניצול.
לא לעבור ניצול מצד מעסיקים המשלמים לנו שכר רעב תחת הטענה "זה כלכלי -- או שתקבלו את השכר שאני (המעביד) מציע, או שתשבו בבית.
לא לתת לעצמנו לניצול של אנשי מקצוע -- ניצול כספי, מיני, או בשום צורה טאחרת.
או סתם כך, לא לתת לאנשים באוטוסבוס ללעוג לנו, וגם לא לשכן, לקרוב משפחה, או לנותן שירות.
אני אישית מצאתי אנשים, בעלי ברית לשנות את פני הדברים בחברה, בחקיקה, במערכת הפסיכיאטרית. קורים לנו "מתמודדים למען מתמודדים", או מל"מ.
מי שמעוניין לדעת יותר עלינו, יילך ללינק המסיים את המאמר הזה.
ולכולם -- מי שיכול לבוא -- להתראות במצעד. ואל תשתקו --
don't take shit from anyone!
מתמודדים למען מתמודדים באינטרנט:
http://www.amirgazit.com/tzviel/malam/
ביי,
אליוט לזרביץ
Thursday, November 3rd, 2005
12:59 pm
רישומים מן החזית
המצעד מתקרב והלחץ מזכיר אותי שהוא קיים...ורעב ללחם.
לפני כמה חודשים בודדים לא יכלתי לעמוד מול כל הדברים אלה.
כנראה שהתחזקתי...אבל אף פעם, לעולם לאבד את הפרספקטיבה, לא לחשוב
שאני יותר מ"רק בן אדם", לזכור תמיד שלא משנה האגו, לא משנה מה חושבים אלי
(או שלא חושבים). תמיד לשמור בראש שהמטרה היא תיקון, שיהיה לאנשים
המתמודדים עם בעיות נפשיות טיפה יותר קל, טיפה יותר טוב.
המטרה היא שמה שאני עברתי בתור מתבגר, בתור גבר צעיר, שלא יקרה
לאחרים.
לזה אני קורה תיקון.

יש הרבה סירים ש"מתבשלים" כרגע בתחום של בריאות הנפש, של העצמת המתמודדים,
של תיקון העיוותים הרבים שקיימים.
יש אנשים שעובדים על נושא חקיקה לנגישות של מה שמכנים "נכי נפש" (השם לא לשמע כ"כ טוב, לא?) החוק בנושא הנגישות לתעסוקה, תחום מאוד חשוב לנו, עברה לפני כמה זמן, עם הרבה מאמצים -- אבל לצערי, התוצאה לא מספקת, וזה לא באשמת אלה שעבדו אליו. כרגע נושא החקיקה הוא נגישות לשירותים.
דווקא תחום זה חשוב מאוד לנו וצוות הנגישות הספיקה לנסח מסמכים חיוניים.
היה לי את הכבוד להשתתף במאמצים האלה.

המצעד "בראש מורם , צועדים בחברה טובה" מתקרב אלינו. משתתפים הרבה ארגונים.
ארגון "אנוש" מטפלת בצד הארגוני והפרסומי.
המצעד יתקיים ביום ג' 8.11.05 בתל-אביב. הוא יוצא מבניין העיריה שברח' אבן גבירול, וצועדים כ-3 ק"מ באבן גבירול לכיוון הסוף בצפון, עד למתחם הספורטק
,הפארק הירקון.
לשם שינוי, כל הארגונים וכל האנשים, הקשורים לעולם הלא קל של בריאות הנפש הארץ, משתפים פעולה. ליום אחד, לא יהיו מאבקי כוח, לא יהיו חששות, לא יהיו אינטרסים.
זהו יום של קונסנזוס, בו אנו אומרים, "אנחנו כאן, אנחנו קיימים, אי אפשר להזיז אותנו".

תמיד יש יום למוחורת, ואז אפשר להתחיל לריב מחדש. הרי אנחנו ישראלים קודם לכל...ורק אחר-כך מתמודדים/ילדים של/הורים של/בני זוג של/מטפלים ורופאים של.
לפעמים גם לי בא להשתליח...

אליוט לזרביץ
Friday, October 28th, 2005
6:03 pm
פעילות ציבורית בבריאות הנפש -- ומה הם בעצם יחסי הכוחות?
שלום,
אני רוצה לדבר בפוסט השיני שלי על העובדה שהתחום שלנו לא התגבש, ושעדיין הצרכנים הם ללא עוצמה והשפעה חברתית ופוליטית.

אני גם מבטיח לעבור את הטקבט ולתפוס שגיאות עוד לפני שאעלה את המאמר לאינטרנט!
הרי אני עדיין שוגה בכתיב אחרי שלושים ואחת שנה של חיים בארץ.
ואני לוקה בחסר בעוד דבר: אני עולה חדש ופרייאר -- כן, עד היום. וכן, גם בפעילות הציבורית בבריאות הנפש.


בעבודה שלי "בחיים האזרחיים", אני פעם יצרתי קשר עם אקדמאית, עולה מהונג קונג, שכתבה 2 מאמרים ארוכים על מונח "הפרייאר" בחברה הישראלית. ולפעמים "הפרייאר",אשר נותן שירות חינם מתוך רצון טוב, נראה בתרבות הישראלית כטיפש או נאיבי. הרי מי נותן שרות ללא תמורה? הוא בוודאי אדם חלש שניתן לנצל אותו, או במקרה הטוב להתעלם ממנו.

אני נתקלתי, יחד עם ארגון "מתמודדים למען מתמודדים" בו אני פעיל, ביחס דומה מצד אנשי מקצוע מסויימים. לדוגמא: היו לנו מגעים עם פסיכיאטר בכיר, אדם נעים הליכות, מנהל בתי חולים פסיכיאטריים ויו"ר של גוף ארצי חשוב של פסיכיאטרים. לפני יותר משנה הזמנו את אותו רופא להופיע בפנינו. שעה שהגיע, הוא הביע רצון לשמוע מאיתנו מה מציק לנו כצרכנים. ואז, 10 או 12 מאיתנו קמנו, וסיפרנו בפניו סיפורים של ניצול מיני בבתי חולים -- אם שעברנו, ואם שהיינו עדים לכך. התרגשנו נורה, הסיפורים היו מאוד קשים, ונראה שאותו רופא בכיר גם התרגש, או כך הוא אמר.

הפסיכיאטר הבכיר הבטיח להעלות את הנושא שלנו בישיבה הקרובה של ועדת הפסיכיאטרים הארצית החשובה אותו הוא מנהל. הוא הבטיח כי יתייחסו ויוציאו נייר עמדה תוך 3 חודשים.

כעבור שנה לא שמענו כלום ממנו. פגשתי אותו בכנס בריאות הנפש בת"א לפני מספר חודשים (היה נראה לא נוח עם הנושא) והזכרתי לו על הישיבה של מל"מ, את בעיית הניצול המיני בבתי חולים, ואת הבטחותיו.
"אתה יודע, הדברים לוקחים זמן" אמר. "אולי תהיה בקשר איתי עוד חצי שנה, זה לוקח זמן"...
והוא חמק ממני עם הבעה של רוגז על פניו ועזב.

מעניין כמה נפגעי נפש עברו ניצול מיני במחלקות הסגורות מאז שישב אצלנו והבטיח...

ומה המשל לסיפור? איך האירוע מקשר אותנו עם מושג הפרייאר?
דיברתי עם אחד ממנהיגי הצרכנים, שועל וותיק במגעים עם המערכת הפסיכיאטרית. "אליוט, אמר, "אנחנו במל"מ פשוט חלשים לו בעיניו. אנחנו לא מהווים לא איום, לכן הוא לא התייחס לכל סיפורי הניצול המיני שהחברים סיפרו לו. אל תהיה פרייאר. הסיכוי היחיד שיש לנו לגרום לו לעשות משהו, זה שייפחדו מאיתנו. ככה זה, אליוט".

אז עכשיו, אני כבר לא פרייאר. איך אנחנו, המתמודדים שבונים אל חולשתינו, על הפסיביות שלנו, נתחזק?
אגיד לכם.
שיותר מתמודדים בעלי כוח וכשרון יהיו פעילים בארגוני הצרכנים השונים. הארגון שאני פעיל בה, מל"מ, היא היחידה העצמאית מהשפעת הממסד. רק אנחנו יכולים -- כן -- לדבר לקהילית המתמודדים, המשפחות, אנשי המקצוע והתקשורת --על "בריאות הנפש בגובה עיניים."

אני מאמין שהמצעד "בראש מורם", המתקיים בתל-אביב ב-8 לנובמבר, יהיה התחנה נוספת בדרכינו כצרכנים להעצמה, החלמה, ו...שלא נהיה יותר פרייארים!

שבת שלום,
אליוט לזרביץ
Thursday, October 27th, 2005
3:59 pm
התרופות ואנחנו -- רומן וגירושין
אתמול יצרה איתי קשר אמא של אישה צעירה בת 22.
היא אמרה לי, בייאוש ובלבול שכל-כך אופיינים להורים לילדים באשפוז ראשון,
שביתה לא מבינה ולא מכירה את המחלה וגם לא את הצורך בתרופות.
היא ביקשה את עזרתי. בנתיים עכשיו אני מחכה לטלפון מן ההורה.

ואמם יודעים מה? אני לא בא בטענות לבחורה הצעירה.
הרי, מי בכלל צריך את כל הבוחטה הזאת, הבלאגן הלא קדוש הזה?
מי צריך כזה שינוי, ועוד -- לרוב -- לכל החיים?
מי צריך את הצרות של התרופות החביבות שלנו, תופעות הלוואי הקשות?
מי צריך שישימן אותך בעמדת חולשה אל מול מערכת שלמה?
מי צריך את הסטיגמה הזאת? שכל תנועה או מילה שלא-כל-כך במקום, תעבור תחת
הפריזמה הבוחנת של הדיאגנוזה?

כן, אני מצדיק את הבחורה הזאת -- עד שחייה יהפכו לבלתי מנוהלים.
עד שיבואו סצנות לא נעימות, ואז מאוד לא נעימות. עד ש--אולי--היא מחליטה
לצאת מהעולם הזה ומשאירה אחריה געגועים וכאב איום.

אני אומר כי ראיתי דברים. אני הייתי שם. אפשר לבוא בטענות לרופאים,
לחברות התרופות, לכמעט כולם -- אבל המחלה קיימת. היא אינה (בדרך כלל) המצאה של גורמים מדכאים בחברה שלנו, ולא (בדרך כלל) המצאה של הורים הרוצים לאלף את
בניהם ובנותיהם המתבגרים המורדים. יש כאן משהו, איזו שיבוש -- ברוב המקרים --
והמסע הוא קשה, הוא ארוך, הוא מפרך.
גם לנו, וגם לאלה שאוהבים אותנו.

נכון, היה הרבה יותר נוח אם כל הסבך הזה היה המצאה, היה נוח אם טום קרוז היה צודק ואין עדויות ביולוגיות למחלות שלנו.
נכון גם שיש אנשים שמצליחים להיגמל מהתרופות וגם לחיות יפה. אני מכיר כמה מהם.
וכל יום אני זועק לקב"ה, למה אני לא יכול גם להיגמל מהחומרים האלה.
אבל מה לעשות, לפחות במקרה שלי הם נותנים כנראה בסיס לחיות את החיים שלי כפי שאני חי אותם.

אני רוצה בסיום לתת לינק למאמר מתורגם של פט דיגן, מהאתר של דני דורי:

http://www.voices.org.il/art2.asp

כדאי לקרוא, ולתת את טעם התקווה לחזור אךינו. אדבר על גישת ההחלמה, אותה הקימה בין היתר דיגן, בפוסט (מאמר) קרוב.

Heaven help us all -- Ray Charles

תודה לזמן שהקדשתם לי,
וזה המכתב הראשון שלי בבלוג "בריאות הנפש בגובה עיניים"
אליוט לזרביץ
About LiveJournal.com